הסכם גירושין קבע כי האישה תוותר על חלקה בדירה לטובת הילדים.
כשביקש הבעל לרשום את הדירה על שמו ועל שם הילדים האישה התנגדה וטענה כי הרקע לוויתור היה אלימות הבעל...
בני הזוג התגרשו. בהסכם הגירושין שנוסח בבית הדין הרבני הסכימה האישה לוותר על הדירה לחלוטין. נקבע כי היא תעביר את חלקה על שם הילדים וכי הילדים יישארו בחזקת הבעל…

לאחר זמן פנה האב ללשכת רישום המקרקעין וביקש לרשום את הדירה על שמו ועל שם ילדיו. לצורך כך הוא נדרש להביא הבהרה מבית הדין ולכן פנה לבית הדין האזורי בבקשה להצהיר כי הוא וילדיו הם בעלי הזכויות בדירה. בית הדין נענה לבקשתו בדעת רוב.

האישה ערערה על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול. היא סיפרה כי ההסכם נעשה על רקע רצונה לסיים מערכת יחסים אלימה שאילצה אותה לברוח מהבית…

לטענת האישה, היא חשבה שוויתרה רק על זכות המגורים ולא תיארה לעצמה כי היא מוותרת לגמרי על זכות הבעלות שלה בחצי מהדירה…
האישה הוסיפה כי לא ידעה קרוא וכתוב, לא הייתה מיוצגת ולא הבינה את תנאי ההסכם שהתווה בית הדין.
הבעל השיב כי לשון ההסכם ברורה ולפיה האישה ויתרה על זכויותיה בדירה לטובת הילדים.

בית הדין קבע כי נוסח ההסכם אינו משתמע לשתי פנים ולפיו האישה העבירה את חלקה בדירה לילדים. הוא דחה את טענתה כי "לא הבינה על מה חתמה" וציין כי החתימה על ההסכם מלמדת על כוונתה להתחייב לאמור בו.

הדיין ציין כי הרקע לחתימה על ההסכם היה מורכב. תחילה, הבעל התנה את הגט בכך שהאישה תוותר על חלקה בדירה לטובתו. משסירבה הגיעו לפשרה לפיה היא תוותר על חלקה לטובת הילדים והאב ישלם את המשכנתא.

בנסיבות אלה הערעור נדחה…