לבית הדין לעבודה הגיעה ידועה בציבור שבן זוגה מזה עשר שנים ניפטר לאחרונה, הביטוח הלאומי סרב להכיר בה כבת זוגו היות והשניים לא ניהלו חיים משותפים ולא גרו יחד.

הסיבה בשלה לא גרו יחד בקביעות, נבעה בשל הצורך שלה לסעוד את אמה מספר לילות בכל שבוע ועקב מצבו הנפשי של המנוח, שמדי פעם הפגין התנהגות אלימה כלפי הסביבה בשל מחלתו הנפשית..

לצד זאת, האישה ציינה כי מערכת היחסים שניהלו הייתה אוהבת וכי היא ראתה בבית המנוח כביתה, מה גם שהם חלקו בהוצאות המחייה. כהוכחה לקשר הזוגי החזק, היא ציינה שהמנוח אף רשם אותה כמוטבת בפוליסת הביטוח שלו.

מנגד, ביטוח לאומי טען כי המנוח מעולם לא ציין בתביעותיו למוסד שהוא מנהל זוגיות, ואין הוכחה לכך שהשניים ניהלו חיים משותפים. לטענתו, ובשונה מהתמונה שהאישה מנסה להציג – היא שהתה בביתו של המנוח רק בסופי שבוע, ולשניים היו כתובות וחשבונות נפרדים כך שלא ניתן לומר שהם חיו יחד. בנסיבות אלה, לא התקיים תנאי המגורים המשותפים שנדרש לצורך הוכחת סטאטוס של ידועים בציבור.

חיי שיתוף אמיתיים

ואולם, חרף עמדת ביטוח לאומי קבע ביהמ"ש שהתובעת ניהלה חיים משותפים עם המנוח ולכן היא זכאית לקבל קצבת שארים כידועה בציבור אלמנה.

"משק בית משותף פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היום יום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם את חלקו" הסבירה השופטת.

היא אף הוסיפה כי בית הדין הכיר בעבר בידועים בציבור שגרו בנפרד עקב אלימות או נסיבות קשות שמנעו מהם להתגורר יחד.

במקרה הנוכחי, השופטת התרשמה כי התובעת הציגה סיבות אובייקטיביות לכך שלא גרה עם המנוח בקביעות, כמו מצבו הנפשי, העובדה שזו הייתה מערכת יחסים ראשונה של השניים והצורך שלה לסעוד את אמה.

בנוסף, היא ציינה שמעסיקו ושכנו של המנוח העידו כי התובעת שהתה עמו זמן רב, קנתה מצרכים לביתו, התלוותה אליו לאירועים, סעדה אותו כשהיה מאושפז בבית החולים ועוד.

משכך, השופטת שוכנעה כי השניים בילו חלק ניכר מזמנם יחד ואף התרשמה שהם חיו חיי שיתוף אמתיים וקבעה להעניק לתובעת את הזכויות שמגיעות לה כידועה בציבור ולשלם לה קצבת שארים.