ניכור הורי בגיל מאוחר – ועדת שימור הקשר בין הורה לילד.
מאת חיה רונה לוי
מחקרים הראו כי מערכת היחסים "הורה ילד" מהווה עבור ההורה אהבה ללא תנאים ואילו מבחינת הילד תמיכה, טיפול והכלה.
כשהילד כבר אינו זקוק לתמיכה ולטיפול של ההורה, לא יוכל ההורה להנות מעזרת בית המשפט כיוון שזה אינו נוטה להתערב בהסדרי שהות כאלה ואחרים, באומרו "הילד מצביע ברגליים" והמשמעות היא כי לא ניתן לכפות על הילד ביקורים ולא ניתן לכבול אותו להיפגש עם הורהו.
שלב אחד נוסף קדימה הוא השלב בו הילד כבר בוגר, עומד בזכות עצמו, ומפנה את תשומת ליבו/אהבתו לבן/בת זוג חדשים, בשלב זה חווה ההורה נטישה רגשית.
ולמה? עבור הילד ההורה נתפס כבעל תפקיד, מעטים הם הילדים שחופרים מתחת למסכת "ההורה" באמצעות אמפטיה, רוך ופתיחות רגשית על מנת לפגוש ב"הורה האדם" שמאחורי התפקיד.
ההורה המתוסכל מנסה להסביר לעצמו את המצב החדש במילים "הילד עסוק", הילד עייף ולכן אין לו פנאי להרים טלפון, או לבקר", וכל זאת כדי לא להתמודד עם הידיעה שננטש.
החלל הזה שנוצר מתמלא בניכור וריחוק שמעמיק עם הזמן מנטישה רגשית נפשית עד לכדי נטישה פיזית ואובדן קשר.
על כל אלה מצטרף מימד נוסף, מצב בו אובדן הקשר הוא פרי פועלו של ילד אחד דומיננטי בחייו של ההורה אשר משתלט על ההורה בחייו ומנתק אותו מילדיו האחרים. כך למשל הוא נותן הנחיות למטפל של ההורה לא לפתוח את הדלת לביקורים של ילדים אחרים, לדווח לו על כל פעילות חריגה, לא לאפשר לילדים האחרים לקבל מפתח או פשוט להחליף את המנעולים. הדברים יכולים לבוא לידי ביטוי גם בהצבת מצלמות בבית ומחוצה לו על מנת לוודא שהילדים האחרים לא יגיעו לביקור, ועוד.
במקרה זה האחרון בית המשפט יכול לסייע אם הילד המנוכר יפנה עוד בחיי ההורה ויבקש למנות להורה אפוטרופוס. במסגרת בקשה כזו יוכל בית המשפט להיחשף למצב הקיים "בשטח" במקום לשחזר את ההיסטוריה לאחר הפטירה, ולמנוע סכסוך ירושה ארוך.